תודה לכל הדורשים בשלומי. לפני חודשיים ילדתי את בני רני, שיחיה. אח ללירי היפיפה בת השנתיים, על שמה קראתי לבלוג שאפה בלאפה, שתחיה. מה שכן, אני הפסקתי לחיות. כל האזהרות מהורים לשני ילדים ומעלה היו נכונות. זה קשה. קשה מספיק בשביל להזניח את הבלוג המצליח שלי :).
אי לכך ובהתאם לזאת, החלטתי לכתוב הפעם פוסט מעט שונה. בעצם ממש שונה. פוסט אישי שרציתי לכתוב כבר מזמן אבל מעולם לא התפנתי אליו.
תקציר למי שאין לו סבלנות לקרוא עד הסוף: אני אמנית היפ הופ לא פעילה העונה לשם הבמה מוקה. קבלו קליפ שצילמתי ואף פעם לא פירסמתי או קידמתי בשום מקום. למה? שאלה טובה.
עכשיו תגללו לסוף הפוסט וצפו בסרטון.
והסיפור המלא:
הרקע לפוסט הזה מתחיל בשנת 2000 בה החלטתי לתרגם את האהבה שלי לשירה, הופעה וכתיבה לתחביב משמעותי כאמנית היפ הופ. ההיפ הופ שכל כך אהבתי היה אז ז'אנר מוסיקלי קצת לפני שיאו בארץ. היום נשמע כמעט מביך לדבר על היפ הופ, על אף שעדיין יש ועוד צצים אמנים איכותיים גם בתחום הזה. אבל הם בודדים. אני מתכוונת בארצנו הקטנטונת כמובן. אולי עדיף ככה בהתחשב בכישרונות הרדודים שנכנסו לרדיו או לערוץ 24 בזמנו, רק בגלל שהיו בז'אנר הפופולרי.
בחזרה אלי.
שם הבמה שלי היה ועודנו מוקה; מיקס של מוסיקה שחורה וזמרת לבנה.
אני מחשיבה את עצמי כמשתייכת לזן האיכותי יותר של אמני ההיפ הופ, על אף שכבר כמה שנים שזנחתי את התחום ובעצם מעולם לא קיבלתי שום אישור חיצוני וחד משמעי לתחושות שלי. פרגנו לי חברים (נכון, זה לא נחשב), קולגות, בעלי תפקידים שונים בתחום חברות ההפקה והתקליטים, אבל בין זה לבין הכרה ממשית בענף המוסיקה יש פער עצום. הופעתי לבד, אחר כך בצמד עם ראפרית נוספת (כוסית למי שתהה), בשלישיה שאני לא מוכנה למסור את שמות השניים הנוספים, ושוב לבד.
הצעד האחרון והמשמעותי שעשיתי היה לצלם קליפ. את הקליפ ביים וצילם יוני מרדכי. הייתי אז בחודש שלישי עם לירי. זה היה ממש מבאס כי לא יכולתי לשתות כלום, אפילו כשהציעו לי בעקשנות כדי שאני אהיה משוחררת ומאושרת. ברור שאני משוחררת ומאושרת גם בלי אלכוהול, אבל זה לא אותו דבר. השחקנים בקליפ הם בעלי, דוד שיחיה, וחברה מדהימה שלי, נטלי. למתעניינים, היא נשואה וגם מתמודדת עם הסטטוס המאתגר של 2+.
תכננתי להפיץ ולקדם את הקליפ בכל ערוצי המדיה החברתית הקיימים, ובתור מנהלת תחום דיגיטל בחברה מכובדת בהחלט, אפשר להגיד שעשיתי עבודה די גרועה. לא עשיתי כלום. לא העליתי ליוטיוב, לא פתחתי עמוד בפייסבוק, שלא לדבר על סטטוס בעמוד הפייסבוק האישי והסטנדרטי שלי. התחלתי להשקיע בעמוד במייספייס, אבל מהר מאוד היה ברור שהפלטפורמה לא מתרוממת בארץ (יופי, עד שסוף סוף עשיתי משהו...). לא שלחתי לכתבי מוסיקה ברשת ובכלל, לא ערוץ 24, לא רדיו, לא כלום. סתם קליפ מושקע למגירה שאני אוכל להראות לילדים שלי בעוד 10 שנים ולהתבאס שלא עשיתי איתו כלום.
כנראה שאני עדיין לא אעשה את כל הדברים האלה, אבל אני בהחלט יכולה לשתף את את הקוראים שלי, שלשמחתי, הם גם החברים שלי.
קבלו בפרסום בכורה בלעדי את הקליפ "תן לאצבעות" ואם בא לכם לשתף, אני לא אעצור אתכם.
אי לכך ובהתאם לזאת, החלטתי לכתוב הפעם פוסט מעט שונה. בעצם ממש שונה. פוסט אישי שרציתי לכתוב כבר מזמן אבל מעולם לא התפנתי אליו.
תקציר למי שאין לו סבלנות לקרוא עד הסוף: אני אמנית היפ הופ לא פעילה העונה לשם הבמה מוקה. קבלו קליפ שצילמתי ואף פעם לא פירסמתי או קידמתי בשום מקום. למה? שאלה טובה.
עכשיו תגללו לסוף הפוסט וצפו בסרטון.
והסיפור המלא:
הרקע לפוסט הזה מתחיל בשנת 2000 בה החלטתי לתרגם את האהבה שלי לשירה, הופעה וכתיבה לתחביב משמעותי כאמנית היפ הופ. ההיפ הופ שכל כך אהבתי היה אז ז'אנר מוסיקלי קצת לפני שיאו בארץ. היום נשמע כמעט מביך לדבר על היפ הופ, על אף שעדיין יש ועוד צצים אמנים איכותיים גם בתחום הזה. אבל הם בודדים. אני מתכוונת בארצנו הקטנטונת כמובן. אולי עדיף ככה בהתחשב בכישרונות הרדודים שנכנסו לרדיו או לערוץ 24 בזמנו, רק בגלל שהיו בז'אנר הפופולרי.
בחזרה אלי.
שם הבמה שלי היה ועודנו מוקה; מיקס של מוסיקה שחורה וזמרת לבנה.
אני מחשיבה את עצמי כמשתייכת לזן האיכותי יותר של אמני ההיפ הופ, על אף שכבר כמה שנים שזנחתי את התחום ובעצם מעולם לא קיבלתי שום אישור חיצוני וחד משמעי לתחושות שלי. פרגנו לי חברים (נכון, זה לא נחשב), קולגות, בעלי תפקידים שונים בתחום חברות ההפקה והתקליטים, אבל בין זה לבין הכרה ממשית בענף המוסיקה יש פער עצום. הופעתי לבד, אחר כך בצמד עם ראפרית נוספת (כוסית למי שתהה), בשלישיה שאני לא מוכנה למסור את שמות השניים הנוספים, ושוב לבד.
הצעד האחרון והמשמעותי שעשיתי היה לצלם קליפ. את הקליפ ביים וצילם יוני מרדכי. הייתי אז בחודש שלישי עם לירי. זה היה ממש מבאס כי לא יכולתי לשתות כלום, אפילו כשהציעו לי בעקשנות כדי שאני אהיה משוחררת ומאושרת. ברור שאני משוחררת ומאושרת גם בלי אלכוהול, אבל זה לא אותו דבר. השחקנים בקליפ הם בעלי, דוד שיחיה, וחברה מדהימה שלי, נטלי. למתעניינים, היא נשואה וגם מתמודדת עם הסטטוס המאתגר של 2+.
תכננתי להפיץ ולקדם את הקליפ בכל ערוצי המדיה החברתית הקיימים, ובתור מנהלת תחום דיגיטל בחברה מכובדת בהחלט, אפשר להגיד שעשיתי עבודה די גרועה. לא עשיתי כלום. לא העליתי ליוטיוב, לא פתחתי עמוד בפייסבוק, שלא לדבר על סטטוס בעמוד הפייסבוק האישי והסטנדרטי שלי. התחלתי להשקיע בעמוד במייספייס, אבל מהר מאוד היה ברור שהפלטפורמה לא מתרוממת בארץ (יופי, עד שסוף סוף עשיתי משהו...). לא שלחתי לכתבי מוסיקה ברשת ובכלל, לא ערוץ 24, לא רדיו, לא כלום. סתם קליפ מושקע למגירה שאני אוכל להראות לילדים שלי בעוד 10 שנים ולהתבאס שלא עשיתי איתו כלום.
כנראה שאני עדיין לא אעשה את כל הדברים האלה, אבל אני בהחלט יכולה לשתף את את הקוראים שלי, שלשמחתי, הם גם החברים שלי.
קבלו בפרסום בכורה בלעדי את הקליפ "תן לאצבעות" ואם בא לכם לשתף, אני לא אעצור אתכם.
WOW! פשוט מדהים! בתור מישהו שבמקרה מכיר את היצירות הקודמות שלך (למשל "דיבורים כמו חול"), יכול להגיד שזה כבר רמה אחרת לגמרי- יותר מקצועי, פרובוקטיבי, מאד מסחרי (במובן הטוב של המילה). אגב, מי המפיק המוזיקאלי של השיר?
השבמחק